יאללה בייבי בואי נטוס מכאן. מאת: גלית צ'רניאקוב

יאללה בייבי בוא נטוס מכאן, היא אומרת לי ואני מסתכל עליה, כבר מוכנה לצאת, עומדת מול דלת הכניסה לבושה בג'ינס הכחולים הישנים שלה עם הקרע הקטן בישבן ובג'קט העור שקניתי לה ליום הולדת שמונה עשרה.
העיניים שלה דומעות והיא אומרת לי שוב, בוא בייבי, בוא נטוס מכאן... בבקשה.
וכל מה שאני מסוגל להגיד לה זה שאני לא חושב שזה נכון לעזוב עכשיו ואני לא יכול לעזוב עכשיו ופתאום אני מרים את הקול וכמעט צועק עליה שכבר אמרתי לה מיליון פעם שאני לא עוזב את הארץ קיבינמט!


והמבט שלה הוא קורע לב, עיניים קטנות ואדומות מרוב דמעות, כמעט נסגרות מרוב עייפות... היא לא ישנה כל הלילה, ארזה בטרוף וצעקה וטרקה דלתות וברחה וחזרה ואמרה שלא צריך והיא נוסעת לבד ואני ארקב פה ואחר כך בכתה והתחננה שאני אצטרף אליה ובסוף נתנה לי לחבק אותה ונרדמנו מותשים ושבורים.

בחוץ כמעט כבר זורחת השמש והיא סוגרת את התריסים ולוחשת לי שהיא מוכנה, ואני רק צריך להרים את עצמי מהכורסא ולצאת איתה, אחריה, יד ביד נלך היא אומרת לי , יד ביד נעלה על המטוס ונהייה מאושרים.
אני מתקשה להביט בה , היא עומדת מולי, החברה שלי מהתיכון עם העיניים היפות והידיים העדינות עומדת מולי ומתחננת שאני אברח איתה מכאן, מסבירה לי כבר במשך שבוע שזו לא מדינה נכונה לחיות בה והיא נחנקת והיא לא יכולה יותר וכאן הילדים מתים עוד לפני שהם מספיקים לגדול.
אי אפשר עלמה, אני אומר לה ונדמה לי כאילו ואמרתי את זה כבר יותר מדי והיא ניגשת אל הרדיו ומכבה בדיוק כשמאור כהן שר שהיא הכי יפה בעולם ואני אומר לה בסדר עלמה, אני אבוא איתך, רק תני לי לשמוע את השיר עד הסוף.

בבקשה היא מבקשת, בבקשה, בוא נלך כבר היא מתחננת אליי ואני לא מצליח לקום ומבקש ממנה שלא תלך אבל היא מנענעת את הראש לצדדים והתלתלים שלה זזים במהירות לכל הצדדים והיא מרימה מהרצפה את התרמיל ואומרת לי שזהו, היא הולכת, גם בלעדייך אני הולכת, היא אומרת וחוזרת על זה שוב, ושוב.
עלמה אל תלכי, אני מבקש, אבל היא לא מבינה את זה ומעלה את התרמיל על הגב מכניסה את המפתח לדלת ופותחת אותה.
עלמה, אני קורא לה והיא מפנה אליי מבט אחרון , את עושה טעות, באמת... אני מנסה שוב, אבל היא מושכת בכתפיים ויוצאת מהדלת ולא חוזרת יותר לעולם.

אני מסתכל על השעון וכבר כמעט שש בבוקר ועוד מעט המטוס שלה ממריא והיא בטח נוסעת עכשיו על איזה כביש מהיר ובוכה... רק שלא תעשה תאונה אני מתפלל וחושב על העיניים שלה אבל בראש אני שומע אותה צוחקת, כן, צוחקת... ככה אני רוצה לזכור את עלמה, צוחקת ומאושרת.
קשה לי להזכר בחיוך שלה, ואני לא מצליח לעכל שהילדה הנמוכה עם רעמת התלתלים שהשאילה לי ספר היסטוריה בכיתה יוד היא הבחורה שליוותה אותי ביום הגיוס וחיכתה לי שלוש שנים בנאמנות ושלחה לי מכתבי אהבה ללבנון, והיא האישה שלי, שעמדה מעל הקבר של אח שלה הקטן והחזיקה לי חזק את היד ובכתה ובקול חרישי אמרה לי אני נוסעת מכאן ארז, פשוט נוסעת.
אני קם מהספה בקלילות ופותח את התריסים, מסתנוור קצת מהשמש ומחפש אותה בעיניים, אבל לא רואה.
אחרי מספר דקות אני חוזר למיטה, אני בוכה, הריח שלה... הוא עדיין בסדינים.

"