פחדן. מאת: ניב סאבניצר

תגיד לי מה אתה רוצה ונגמור עם כל זה" צעקתי אל תוך השפורפרת. אני לא יכול לסבול יותר את המתח הזה, זה נוראי. כל יום באותה שעה. "אתה לא תבין גם אם אפקסס לך את הבקשה, לכן פשוט אמשיך להתקשר אליך כך" הוא השיב לי בהתרסה.
כבר שלושה ימים זה כך. מאז שפגשתי בו לראשונה בקניון, ליד חנות הנעליים החדשה שפתחו שם.
"אתה זוכר אותי, נכון?" הוא פנה אליי ככה סתם, משום מקום. כמובן שעניתי שלא, אני לא מכיר אותו משום מקום. "אני חושב שאתה דווקא יודע היטב מאיפה אני מוכר לך", ענה לי.


מאותו רגע, שכחתי מהי שינה. חזרתי הביתה לישון את שנת הצהריים שלי, אבל כלום. לא הצלחתי לעצום עין. הוא לא היה מוכר לי משום מקום, אך עדיין, דמותו הטרידה אותי במיוחד. הוא היה גוץ נמוך, עם שיער דליל ומאפיר, קמטים עמוקים מעטרים את זוויות אפו ופיו, ומבט אפור ונוקשה, יציב ומאיים, נעוץ אל עיני.
כעבור יום, כשאשתי נורית שאלה אותי מה עובר עליי, ומדוע אני לא ישן בלילה, סיפרתי לה את המקרה המוזר. נורית חשבה שזה שטויות. "עמרם" היא אמרה לי, "אתה הפכת מגבר מחוספס לנער רגיש ופגיע". אני גיחכתי לי, אך בעומק ליבי חשתי בושה. למה באמת אני לוקח מקרה מטופש שכזה, ומנפח אותו למימדים שמדירים שינה מעיני?

תמיד הייתי פחדן. אני זוכר שהודיתי בזאת לראשונה כשהייתי בכתה ב'. ביקשתי מארנון שייתן לי סרגל, בשיעור הנדסה, רק כדי לעשות קו ישר במחברת המשבצות שלי. ארנון היה קמצן גדול, והוא לא הסכים. אמרתי לו "יא'קמצן". זה מה שחשבתי, לא ראיתי בזה כל פסול. הוא הביט בי במבט זועם וסימן לי עם האצבע מתחת לגרונו "אני הורג אותך".
אני זוכר שזה הבהיל אותי. מעולם לא הלכתי מכות, והכי קרוב למכות שהייתי, היה מול ילדה בגן, שהייתה מבוגרת ממני בשנה, ולכן אוטומטית החשבתי אותה כחזקה יותר, והיא בהחלט השאירה אותי מתבוסס בחול בוכה לגננת, ויורק מילים ללא משמעות לוגית.
ארנון לכד אותי במבטו כשהגיע הצלצול שמעיד על תום יום הלימודים, אמר לי שהוא יתפוס אותי מחוץ לבית הספר. אימה גדולה הציפה אותי. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לצאת מבית הספר. אז פשוט רצתי לשירותים והתיישבתי על מכסה האסלה של אחד התאים.
שקשקתי. אני זוכר שפשוט שקשקתי שם. רעדתי מרוב פחד, ולא יכולתי לזוז. הפחד הכי גדול שהיה לי הוא שארנון יכנס לשירותים וימצא אותי, וירצח אותי במכות שם, על הרצפה הרטובה של השירותים, עם הריח הדוחה של חומר חיטוי וצואה יחדיו.
חיכיתי שם במשך כמה שעות, ורק כששמעתי את המנקים מתכוונים לעזוב את בית הספר, יצאתי ורצתי הביתה במהירות לא נורמאלית. ארנון לא היה נוכח בשום מקום. חשתי בושה גדולה כשהגעתי הביתה.

חשתי בושה גדולה גם עכשיו. כשאשתי האירה את פניי בהערה שלה. "נורית" שאלתי אותה בלילה השלישי מאז המקרה. "את באמת חושבת שאני רכרוכי?"
"אני לא חושבת שאתה רכרוכי עמרם, אבל אני חושבת שהפכת להיות פרנואיד קצת. ממתי נבהלים עד כדי כך בגלל איזה איש משונה, שאפילו לא גילה כלפיך עוינות?"
אני חושב שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. הייתי פרנואיד וידעתי את זה תמיד. אבל התביישתי בזה, וניסיתי להסתיר את זה היטב. מאז ילדותי הייתי פרנואיד רציני, ואולי זה בגלל ארנון, יימח שמו, אבל ידעתי להסתיר את זה. ועכשיו זה מתפרץ בי שוב, ואשתי האהובה מעירה לי על כך. לא יכולתי לסבול את העובדה הזו. זה היה קשה לי מאוד. החלטתי לשנות את המצב.
בשעה 2:52 בלילה בדיוק, הוא שוב התקשר. כרגיל. אמרתי לו שאני מעוניין להיפגש עימו, והוא אמר שלזה הוא חיכה. אמרתי לו שאני מוכן לפגוש אותו מיד, והוא אמר לי לפגוש אותו בחניה של המרכז המסחרי המקומי, ליד דוכני האוכל.
רעדתי. שקשקתי מפחד. לבשתי את המעיל, ולא שמתי לב שלבשתי אותו הפוך. הייתה לי הרגשה שהולך לכאוב לי עוד מעט, שאני אצטער על כך. לא עניתי לנורית כשיצאתי מהבית אל כיוון הרכב. הגעתי להחלטה. הגעתי להחלטה שאם אני לא משתלט על הפרנויה שלי, אין לי טעם להמשיך לחיות לצד אשתי נורית, וזה לא משנה אם אני אחטוף מכות שיהפכו אותי לנכה. שום דבר לא משנה, ואני הולך להילחם בפחד הזה.
הגעתי לחנייה, והוא כבר היה שם. הוא צחקק אליי, ברשעות. הידיים שלו היו בכיסים. לא ידעתי מה יש לו שם, אבל הייתה לי תחושה שזה משהו חד.
ראיתי פעם סרט קולנוע, ובאחת הסצנות הסבירו לגיבור איך להתנהג בשכונת הפשע כדי להיחשב למכובד ומסוכן. אמרו לו להיות נמר. לתקוף כמו חיה.
ובאותו רגע, לא היה משנה שום דבר. נורית אמרה "פרנואיד" אצלי בראש, וזה היה הדבר היחיד שהיה לי שם. רצתי אליו כמטורף. החיוך שלו נמחק בשנייה. הלמתי בו חזק. הוא נפל, ואני המשכתי לפרק לו את הצורה. הוא ניסה להגן, אבל דרכתי לו על הידיים והמשכתי להכות חזק.
כנראה היו שם כמה אנשים, והם הזעיקו ניידת משטרה שהגיעה לאחר דקה קצרה. נלקחנו לתחנת המשטרה, ושם סיפרתי להם את כל סיפור ההטרדה.
לאחר חקירה קצרה נכנס חוקר צעיר וסיפר לי כי האיש אותו כיסחתי, הוא משוגע אשר ברח מבית משוגעים מקומי, ושללא הכדורים שהוא נוהג לקחת, הוא עלול להתנהג מוזר. ננזפתי על כך שתקפתי אותו בכזו אכזריות, וגם הובטח לי שהוא לא יטריד אותי יותר ויוחזר למקום אליו הוא שייך.
כשיצאתי מהחדר ראיתי שהוא יושב במסדרון, ולידו שוטר מנומנם. "עמרם" הוא קרא לי, ומשום מה גרם לעוד צמרמורת במעלה גבי. "מה אתה רוצה עכשיו?" שאלתי אותו בכעס. "עמרם, אתה לא זוכר אותי? אולי עכשיו נזכרת עמרם? אולי עכשיו אתה מבין?" , "מבין מה??" כעסתי "מה אתה רוצה שאני אבין, אתה לא בסדר! אין לי שום עסק איתך!".
"עמרם, אני אמנם לא בסדר, אך מה איתך? איתי אתה ישבת, במקום שאליו אני הולך עכשיו, אתה יודע את זה. אך האם אתה יודע מה אני רוצה ממך עמרם? שנים חיכיתי להזדמנות לפגוש אותך, ולקבל את מה שאני רוצה"
הזיכרון הכאוב הכה בי. שנים של הדחקה ושקרים גרמו לי לשכוח את המקום הזה, אך הנה הוא הגיע, עם הקמטים והשיער הדליל שלו בשביל להזכיר לי. "תחזיר לי את המצית שלי עמרם, המצית עם הציור של הבחורה. רצית אותו רק לסיגריה, ולא החזרת לי אותו מאז. אל תהיה פרנואיד עמרם, אם תבקש שוב להצית את הסיגריה, אני אתן לך את המצית שוב..."